לא מעקלים כספי מסגרת אשראי

בית המשפט העליון קבע כי נושה לא יוכל לעקל כספי מסגרת אשראי.

עוד נקבע כי זכות הקיזוז של הבנק ביחס ליתרת הזכות עדיפה על העיקול שהוטל, ומשכך הבנק זכאי לקזז את הכספים שבפיקדונות לטובת החוב שלו, והוא גובר על המעקלים.

באחד הבלוגים שכתבתי שכותרתו "קבלת מסגרת אשראי" דווחתי לכם על פסק דין חדשני בבית משפט מחוזי בתל אביב, לפיו נקבע כי ניתן לעקל כספים עד לגובה מסגרת האשראי. מדובר בעיקול שהטיל נושה על חשבון הבנק של חברה, שהיה לה מסגרת אשראי, וכן פקדון במט"ח. בית המשפט המחוזי אישר לנושה לעקל את הסכומים בין יתרת החובה לבין המסגרת המאושרת, וכן אישר להטיל עיקול על יתרת הזכות בפקדון.

הבנקים, ובצדק לדעתי, לא יכלו לחיות עם התוצאה של פסק הדין, וכפי שנכתב בבלוג, בנק מזרחי הגיש ערעור לעליון "ע"א (1507/11) אליו ביקש איגוד הבנקים להצטרף כידיד בית המשפט.

ואכן המתנו והמתנו, וסוף סוף התקבלה החלטה מנומקת בבית המשפט העליון, בפסק דין שהפך את ההחלטה והחזיר את המצב לקדמותו.

בית המשפט איפשר לאיגוד הבנקים להצטרף כידיד בית המשפט ואף ביקש את עמדת המפקח על הבנקים זהו היתה עמדתו.

המפקח על הבנקים סבר כי הזכות למשיכת יתר היא זכות אישית, הכפופה לאישור הבנק ואינה ניתנת לעיקול. לעמדה זו הצטרפו, כמובן הבנקים.

בית המשפט קבע כי "הטלת עיקול על הזכות החוזית של הלקוח לקבלת אשראי על-פי הסכם המסגרת שבינו ובין הבנק, יש בה משום התערבות בלתי ראויה ובלתי רצויה באותה התקשרות באופן המשנה את פניה של הזכות שהתגבשה והפוגע בחופש ההתקשרות בחוזים הן זה של הבנק הן זה של הלקוח. עוד קבע בית המשפט העליון כי העובדה כי יש בידי הבנק בטוחות להבטחת פרעון חובותיו של הלקוח אין בה מענה לקשיים הרבים הכרוכים בהטלת עיקול כזה וזאת לא רק בהיבט העקרוני אלא גם בהיבט המעשי וכן מהיבט של שיקולי מדיניות משפטית ראויה.

כפי שכבר צוין מצבת הבטוחות שנוטל הבנק נגזרת ככלל מתנאי הסכם המסגרת לרבות הריבית המוסכמת, וכן מהערכות סיכון לגבי יכולת ההחזר של הלקוח העסקי הספציפי.

בית המשפט קיבל את טענת הבנקים כי הותרת פסק הדין על כנו, מבלי להתייחס לשיקולים כבדי המשקל שהבנקים העלו, מן הבחינה המהותית והמעשית, עלולים להשליך על יציבות המערכת הבנקאית ועל שמירת חוסנה.

עיקרי ההחלטה קבעו כי מכלול הטעמים המפורטים לעיל שלל בית המשפט את האפשרות להטלת עיקול על הזכות לקבלת אשראי לפי הסכם מסגרת שבין הבנק ללקוחו, וזאת בין אם מדובר בעיקול זמני בהליך תלוי ועומד,ובין אם מדובר בעיקול לגביית חוב פסוק בהליכי הוצאה לפועל או בהליכי גבייה על-פי פקודת המיסים (גביה).

לטעמים הרבים שפורטו, שמפאת מורכבותם לא אלאה את קוראיי, הוסיף כבוד השופט ניל הנדל נימוק מהמשנה, וכך כתב:

"נדמה כי ניתן למצוא תמיכה לשיקול זה במסגרת המשפט העברי בדין "הלווני ואלווך". מדובר בראובן שאומר לשמעון: "הלווה לי מאה זוז היום, וכתמורה לכך תוכל ללוות ממני מאה זוז מחר". השאלה היא אם יש בכך משום איסור רבית: שמעון מקבל מראובן את החזר ההלוואה הראשונה, ובנוסף מקבל שמעון את הזכות ללוות מראובן בעתיד כסף. מכאן שלכאורה ראובן משלם לשמעון ריבית, דהיינו: מחזיר לו את ההלוואה בתוספת טובת הנאה (הזכות ללוות כסף).

מפשטות לשון המשנה (בבא מציעא פרק ה, משנה י) משמע שאין בכך איסור. עם זאת, נחלקו בכך הראשונים … בעיקר, נתקשו הדעות בשיטת המתירים: מדוע אין בכך איסור ריבית, שהרי שמעון מקבל את הזכות ללוות כסף בתמורה לכך שהלווה כסף לראובן…

ייתכן לבאר את הדברים לפי הסברה האמורה. הזכות לקבל הלוואה אינה זכות ממונית מוחלטת. היא תלויה במערכת היחסים שבין הלווה לבין המלווה, ולעניין ההלכה הנ"ל, בחופש הבחירה של שמעון לממש את הזכות ללוות. מנקודת מבטו של שמעון – בנטילת ההלוואה יש צד זכות, אך יש גם צד חובה; לא בכדי אמרו חכמים ש"עבד לווה לאיש מלווה" … כיון שאין לראות את הזכות ללוות כסף כזכות ממונית אבסולוטית, כפי שהוסבר, יש לומר שאין בה איסור ריבית. לכן מותר לראובן – לפי דעה אחת – ללוות כסף משמעון היום, ובתמורה להעניק לשמעון זכות ללוות כסף בעתיד. המצב איננו דומה למקרה בו שמעון אמור לקבל כסף או שווה כסף, שאז ודאי מדובר בריבית.

… בדוגמא שהובאה עולה כי חכמי ההלכה הכירו בכך שאין להסיק מההסכם שהלווה הפוטנציאלי (שמעון) בהכרח יהיה מעוניין לממש את זכותו ללוות, ולכן אין בכך איסור ריבית. הדמיון למקרה שלפנינו הוא בנימוק לכלל: כפיית בעל החשבון לממש את יתרת זכות האשראי על-ידי הטלת עיקול – משנה את ההסכם בינו לבין הבנק מיסודו". ומן טעם הזה, בנוסף לטעמים שפורטו על ידי כבוד השופטת חיות, אין להתיר העיקולים.

לסיכום: בית המשפט החזיר את המצב לקדמותו. במצב דברים שיש מסגרת אשראי לא מנוצלת, נושה לא יוכל להטיל עיקולים על הכספים במסגרת. אם יש ללקוח פקדונות כנגד האשראי הזה, זכותו של הבנק תגבר על זכותו של הנושה, והכסף ישמש קודם כל את כיסוי החובה של הלקוח, ולא ניתן יהיה להעביר את הכספים למעקל אם הכספים הללו משמשים בטוחה לחוב לבנק.