מעשה שהיה כך היה: בנק העמיד לחברה בע"מ אשראים בגובה 3 מליון ₪, וכנגדם העמידה החברה לבנק בטוחות.
יום אחד, הבנק ביטל את מסגרות האשראי, ביטל כרטיסי אשראי, ביטל מסגרת נכיונות. החברה התנגדה אך ללא הועיל. סופו של דבר, הבנק גרם לחברה נזקים שעולים על מליון דולר.
החברה הגישה תביעה כנגד הבנק על הנזקים שנגרמו לה, ובית המשפט המחוזי דחה את תביעתה בטענה שזכותו של הבנק להפסיק את האשראי.
החברה לא קיבלה את ה תוכן ההחלטה והגישה ערעור לבית המשפט העליון. הטענה של החברה לא היתה לעניין זכותו של הבנק להעמיד אשראי, אם לאו, אלא על האופן בו דרש מהחברה לפרוע את האשראי.
בית המשפט חידד וקבע כך:
החוק קובע, והפסיקה בעקבותיו, כי בנק איננו מחויב להעניק "שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח", ויש בידו להפעיל את שיקול דעתו העסקי תוך מתן משקל לפרמטרים רלבנטיים ועל סמכם להחליט האם להעניק אשראי, אם לאו, ובאיזה גובה. כמו כן בנק רשאי להימנע ממתן אשראי ללקוח, או מהמשך מתן אשראי, במטרה להבטיח בין היתר את החזר כספו.
אבל
לצד האינטרס הלגיטימי של הבנק להבטיח את החזר כספו, משנחתם הסכם אשראי על הבנק לכבדו ולהעניק ללקוח את האשראי המוסכם לתקופה הקצובה.
הבנק זכאי להעמיד את האשראי לפרעון מיידי, בניגוד לקביעה של ההסכם, אך לצורך הפסקת האשראי צריך להתקיים יסוד של דחיפות, שיצדיק בתורו ביטול מיידי של מסגרת האשראי, ללא מתן הודעה מוקדמת.
בית המשפט העליון קבע כי הסיבה המוצדקת בגינה הבנק מפסיק את האשראי צריכה לכלול מידה של דחיפות, באופן שמכלול הנסיבות שנוצרו אינו מותיר שהות ליתן הודעה מוקדמת, ויש צורך להורות על הפסקת האשראי באופן מיידי.
מטרתה של חובה זו מלכתחילה היא ליתן שהות קצרה לחייבים שיש הצדקה להפסיק את האשראי שניתן להם לשם התארגנות.
העמדת אשראי לפרעון עלולה לגרום לעיתים נזק רב ללקוח. כך למשל, כאשר מדובר בבעל עסק אשר עושה שימוש שוטף באשראי לקיום היומיומי של עסקו. בנסיבות שכאלה הפסקת האשראי עלולה למוטט את עסקו.
מתן הודעה מוקדמת עשוי להקטין את הנזקים המתרגשים לבוא, ולעיתים יש בו כדי להביא לתיקון ההפרה, לכיסוי החריגה, או למציאת חלופות נוספות בדרכים שונות.
קביעת בית המשפט
בית המשפט קבע כי גישה שכזו כלפי הסכם האשראי, לפיה יש להעדיף פרשנות המאפשרת ללקוח להתכונן לקראת הפסקת האשראי כאשר לא קיים סיכון מיידי לכספו של הבנק, מתיישבת גם עם חובת הבנק לקיים את ההסכם בתום-לב, עם חובת הזהירות המוטלת על הבנק, ועם חובת האמון הייחודית שהיא מנת חלקו.
כידוע, חובת האמון המוטלת על הבנקים הוכרה בפסיקה זה מכבר: " …, כיום, לאור ההתפתחות הכלכלית והתעשייתית והמקום החשוב שהבנקים תופסים בפעילות זו, יהיה זה מוטעה לגרוס כי מערכת היחסים שבין בנק ללקוחו ואף בין בנק לאדם המבקש ללוות כספים היא מערכת יחסים שמאופיינת כמערכת יחסים רגילה של מלווה-לווה … לכן יש כיום להינתק, לדעתי, מתפיסתו של המשפט המקובל כפי שהיא באה לידי ביטוי באנגליה ואף בארצות-הברית, ולומר, כפי שנאמר לא אחת בפסקי הדין שאוזכרו לעיל, כי מערכת היחסים בין הלקוח לבנק מושתתת במידה רבה על יחסי אמון, ורק החריג הוא קיומם של יחסי לווה-מלווה במשמעותם הארכאית.
יתר על כן, בפסק הדין אף מצויין כי יש שהגדירו חובה זו כמחייבת את הבנק להתייחס לאינטרס הלקוח כאינטרס המכריע, ולהעדיפו, גם על פני האינטרס שלו-עצמו.
ברור כי על הבנק לבצע מהלך של העמדת אשראי לפרעון מיידי באורח זהיר ומידתי במיוחד, לרבות מבחינת עיתוי המהלך.
בפסק דין זה, השופטים סברו כי הבנק העמיד את האשראי ללא מתן התראה מוקדמת, והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי שידון בנזק שנגרם לחברה.
(ע"א 459/13)