בנק הפועלים חוייב בהוצאות משפט כמעט מלאות בסך של כ-48,000 ₪, למרות שהבנק הסכים לתביעת התובעים, בשל כך שהבנק דרש מהתובעים לחתום על סעיף ויתור על טענה או תביעה כלפי הבנק, דבר המהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד.
בית המשפט סבר כי דרישה זו אינה מוצדקת.
וזהו סיפור המעשה…
דליה, פתחה חשבון בשנות ה-90 בבנק הפועלים. לימים עברה להתגורר בארה"ב, הכירה בן זוג, נישאה לו והוא צורף לחשבון. לימים, צורף גם אביה לחשבונה.
בחודש דצמבר 2012 פנתה דליה לבנק וביקשה כי יגרע שמה ושם בעלה מן החשבון וכל הכספים והחשבון יישארו לאביה.
הבנק דרש מהם כי יחתמו על טפסים שונים, ובין היתר דרש מהם כי יצהירו כי אין להם כל זיקה לחשבון, והם מודעים כי הכספים המצויים שם יהיו בבעלותו של אביה. הבנק הסביר כי הדבר מתחייב על פי נהלי בנק ישראל, ונהלי רשוית המס של ארה"ב. בנוסף, דרש הבנק כי יחתמו כי אין להם כל תביעה ו/או טענה כנגדו.
משלא הסכימו דליה ובעלה לחתום על המסמך, חסם הבנק את החשבון ולא איפשר גישה אליו.
דליה לא היתה מוכנה לכך והגישה תביעה כנגד הבנק, המורה לו לגרוע את דליה ובעלה מהחשבון ולהסיר כל חסימה ו/או מגבלה מהחשבון.
לאחר הגשת התובענה, הסכים הבנק להסתפק בטפסים שנחתמו, כולל מחיקת המשפט שבמחלוקת, בדבר דרישתו לחתום על סעיף ויתור על טענה או תביעה כלפי הבנק, ונותרה מחלוקת על הוצאות המשפט.
התובעים דרשו 65,800 ₪ בגין הוצאות משפט, אגרה ועוד.
בית המשפט קיבל את מרבית דרישתם, וקבע כי לא היתה כל הצדקה מצד הבנק לחייב אותם לחתום על משפט ויתור על טענות ואו תביעות כלפי הבנק.
בית המשפט סבר כי במחלוקת בין הצדדים בעניין , הוא סבור כי הצדק עם המבקשים, וכי לא היתה כל הצדקה מצד הבנק לחייב אותם לחתום על משפט זה, שכן, ממה נפשך? אם הבנק צדק בדרישתו מהמבקשים לחתום על הטפסים שלרשות המס האמריקאית, אזי הבנק יוכל להתגונן מפני תביעה שלהם בענין זה, ואם לא צדק בדרישתו זו, אזי הוא פעל שלא כדין, ואם המבקשים ניזוקו מכך מוטל על הבנק לפצותם והוא אינו יכול לדרוש מהם לוותר על תביעה אפשרית כזו, כתנאי לכך שיפעל על פי הוראות כדין של הלקוח בקשר לחשבונו.
עוד ציין בית המשפט, כי תנאי השולל או המגביל זכות או תרופה העומדות ללקוח עלפי דין, ותנאי השולל או המגביל את זכות הלקוח להשמיע טענות מסוימות בערכאות משפטיות, או להיזקק להליכי משפט, הם בחזקת תנאים מקפחים לפי חוק החוזים האחידים, התשמ"ד-1982 (סעיפים 4(6) ו-4(8)).
אמנם, הבנק הסכים בסופו של דבר לוותר על דרישתו, כי המבקשים יחתמו על טפסי הוויתור, ללא מחיקת המשפט שבמחלוקת, והודיע כי הוא יסתפק בטפסים שהמבקשים חתמו עליהם זה מכבר (הכוללים את המחיקה), אך הסכמתו זו ניתנה רק לאחר שהמבקשים נאלצו לשכור עורך דין, שתחילה התכתב בנדון עם ב"כ הבנק, ולאחר מכן אף הגיש תובענה בשמם.
בסופו של דבר, הלכה למעשה, קבע בית המשפט כי הם זכו בתביעתם כנגד הבנק, והכלל הוא שבאין נסיבות מיוחדות, המצדיקות לשלול מבעל דין שזכה את הוצאותיו, יהא אותו בעל דין זכאי לפסיקת הוצאות (ע"א 1894/90 פלאטו-שרון נ' אסולין, פ"ד מו(4) 822, 829).
יחד עם זאת, ניתן להביא בחשבון את הסכמת הבנק, שניתנה כאמור בפתח הישיבה שנקבעה להוכחות, אשר חסכה את המשך ההתדיינות וקיצרה את ההמתנה לתוצאה הרצויה מבחינת המבקשים.
משכך חייבם בית המשפט, כבוד השופט יונה אטדגי במרבית דרישת התובעים, כ-48,000 ₪.